טו בשבט

ט"ו בשבט

ט"ו בשבט הוא תאריך חקלאי-הלכתי בארץ ישראל, המצוין בלוח השנה העברי כראש השנה לאילנות (משנה, מסכת ראש השנה א' א'). תאריך זה קובע לגבי כמה מצוות הקשורות בפירות האילן, כגון נטע רבעי ותרומות ומעשרות. בתקופת העליות שלפני קום המדינה היה בו רושם מיוחד של חגיגה בסימן התעוררות האומה לתחיית היישוב בארץ ישראל‏. כיום מצוין ט"ו בשבט גם כמעין חג טבע, ורבים נוהגים לציין אותו בנטיעת עצים ובעיסוק בענייני איכות הסביבה. נהוג לאכול ביום זה משבעת המינים, כולם נמנים עם גידולי ארץ ישראל, ויש הנוהגים לערוך בו "סדר ליל ט"ו בשבט" או לקרוא בו את "תיקון פרי עץ הדר".

ראש השנה לאילנות

בעקבות דברי הגמרא באותה מסכת מבאר רש"י מדוע זה התאריך המציין את ראש השנה לאילן: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה". כלומר הפירות שאנו רואים על האילנות לאחר ט"ו בשבט, הם ודאי פירות שגדלו מהמשאבים הטבעיים של השנה החדשה ולכן הם פרות חדשים. (בשונה מפירות המופיעים באילנות לפני ט"ו בשבט שאומרים עליהם שהם גידול של השנה הקודמת). למרות שכל ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, הרי כבמרבית המקרים שבהם יש ויכוח בין בית הלל לבית שמאי, נקבעה ההלכה כבית הלל.

לתאריך זה השלכות כמעט לכל המצוות התלויות בארץ ובכלל זה: ערלה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, ולחלק מהדעות אף שביעית. לדוגמה כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "היד החזקה": "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, … וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן".

חג לאילנות

בתנ"ך במשנה ובגמרא איננו מוצאים התייחסות ל-ט"ו בשבט כיום חג, מלבד מה שציינו כבר במשנה את התאריך בהקשר חקלאי-הלכתי. מסיבה זו יש המשערים שלפחות מתקופת המשנה התייחסו לתאריך זה בצורה מיוחדת. אולם הביטוי הראשון לכך במפורש אנו מוצאים במקורות מתקופת הגאונים לפיהן ביום זה נערכו תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילן. בגניזה הקהירית נמצאו שני פיוטי תפילה להצלחת היבול (קרובות לתפילת שמונה עשרה) מרבי יהודה הלוי ברבי הלל, משורר שחי בארץ ישראל לפני שנת אלף לספירה, האחד פותח במילים:"אדר נוזלי ישע תזיל להמוני" ומסודר לפי הא' ב', והשני "ראש אמרתך אמת במללך".

למעשה המונח חג באותם ימים היה מיוחס רק למועדים המקודשים מן התורה בהם היו מקריבים בבית המקדש קורבן חגיגה. ואילו מועדי שמחה נוספים כונו בשמם ללא הכינוי חג.

זכר לתאריך ט"ו בשבט וציונו כיום בו ישנו רושם של חג, נשתמר אצל יהודי אשכנז כבר בתחילת תקופת הראשונים. עדות לכך היא פסיקתו של רבינו גרשום שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהיום נקרא ראש השנה ודומה בזה לשאר ראשי השנים שאין בהם תענית‏ . גם בשולחן ערוך ל-ר' יוסף קארו נפסק על על פי זה שאין לקיים תענית בט"ו בשבט. כלל כזה בהלכה נקבע רק לימים המיוחדים לטובה לדורות.

במהרי"ל נזכר בפעם הראשונה כי אין אומרים "תחנון": "שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות … ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה". בכתבי ר' יוזפא השמש של קהילת וורמייזא כותב שט"ו בשבט הוא יום חופש לתלמידים והמלמדים מחלקים להם יין שרף ו"לעקאח" (עוגה).

מנהגים בחג ט"ו בשבט

אכילת פירות

מרבים באכילת פירות, וישנם המרבים גם באכילת שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל, ובפרט פירות יבשים ואגוזים למיניהם כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים. מקור המסורת לאכול פירות יבשים דווקא הוא בכך שבעבר, בטרם היות אמצעי קירור, הייתה זו הדרך היחידה בה יהודי הגולה יכלו לאכול מפירות ארץ ישראל בחג.

מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז. כבר בגמרא מופיע "מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד (או בט"ו) בשבט", כרמז לכך שיש בתאריך הזה תיקון לחטא אכילת עץ הדעת, שהיה אתרוג לדעת חז"ל. בתחילה היה מנהג אכילת פירות נפוץ אצל יהודי אשכנז בלבד. ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת כתב בספרו "עיבור השנים": "יום טו בשבט … ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה … והאשכנזים יצ"ו (ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום". אך עם הזמן, התפשט המנהג בכל קהילות ישראל לאכול פירות. המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות.
שולחן ערוך לסדר ט"ו בשבט בקיבוץ אילות, 2007
סדר ליל ט"ו בשבט

סדר ט"ו בשבט הוא מסורת שהתגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה-17 על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. המנהג התפשט בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן, כשכל קהילה מוסיפה מנהגים משלה. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג.

בספר "חמדת ימים", שנכתב במאה ה-18 בידי מחבר אנונימי שזהותו שנויה במחלוקת ויש הסוברים שהוא מהתנועה השבתאית, מסופר על הסדר שנהגו לערוך מקובלי צפת. על-פי דבריו:

"ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן, … ואף כי בדברי הרב (האר"י) אין זכר לטו' בשבט … מכל מקום תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר".

מחבר הספר מביא את דברי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, שיש שלושים מיני פירות (בארץ ישראל), עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים".

לפי זה נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים פסוקים מהמקורות, המבטאים את ההקבלה בין צמיחת העץ לבין שיבת העם לארצו "ונטעתים על אדמתם", בין תחיית הטבע לתחיית העם "כימי העץ כן ימי עמי", וכן יש בכך סמל לתיקון האדם, בבחינת "כי האדם עץ השדה".

סדר זה של החג נדפס גם בספר נפרד, בשם "פרי עץ הדר", וזכה לתפוצה רחבה בקהילות המזרח. עד מהרה הפך מנהג זה למנהגם של רבות מתפוצות ישראל.

ה"בן איש חי" מגדולי רבני בגדד, חיבר פיוט לט"ו בשבט המתחיל במילים "אז ירנן עץ היערים", וכן מספר תפילות להצלחת היבול.

נטיעות עצים בארץ ישראל

בשנת ה'תרכ"ג (1863), בגיליון א' של הלבנון, העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, נכתב על אודות ט"ו בשבט: "היום בירכנו לה' על הארץ ועל פירותיה, כן ייתן ה' לנו לשמחנו בימי הקציר, עת ישאו האיכרים ברינה אלומתיהם".

לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי.‏ בסוף המאה ה-20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל ובני עקיבא להדפיס הגדות לט"ו בשבט בדומה לרעיונם של הראובני וידין.

שליחי הסוכנות היהודית ותנועות הנוער, כמו גם רבנים-שליחים וסטודנטים לרבנות מהתנועות הליברליות שנחשפו לרעיון בארץ, הביאו את הרעיון לקהילות היהודיות בתפוצות. הגדות ט"ו בשבט חדשות נכתבו באנגלית, בצרפתית, בהולנדית, בספרדית ובשפות נוספות. חלק מן ההגדות שמרו על הערך הציוני החדש של המועד וחלק אחר בחרו להדגיש את הקשר האקולוגי של החג.
חברי קיבוץ גן שמואל, ילדים ומבוגרים, נוטעים עצים לכבוד ט"ו בשבט. סוף שנות ה-40.
נטיעות בארץ ישראל

בשנת ה'תרמ"ד (1884) יצאו אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט"ו בשבט ושתלו כ-1,500 עצי פרי ובהם אתרוגים ורימונים. אליהם הוסיפו בימים הבאים כאלף עצים נוספים של זיתים, תאנים ותות. על מאורע זה כתב בן המושבה: "ועוד ניטע … כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות … הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע אלוהים גן בעדן".

בט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890), יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך באופן רשמי את הנטיעות בט”ו בשבט כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. נימוקו לצעד זה: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים". יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, ומאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה.

יום שמירת הטבע בתחילת המאה ה-21 נהוג לציין את ט"ו בשבט גם כיום ציון אקולוגי, ועוסקים בו הן בלימוד והן בפועל בפעילות אקולוגית.
בדומה לכך כבר נכתב במדרש:
"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: "ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© 2014 חגים ומועדים